חכמת נשים בנתה ביתה -הילה ג'ורנו

  המילה "פרוטקציה" מוכרת לך? בעברית קוראים לזה "הפלייה" או פשוט חוסר שוויון. בדורנו זו מנסים להשוות איזה לאיש בכל מיני תחומים ועניינים, תחילת הפרשה בטח תצרום למזדהה עם מגמת השוויון... פרשתנו פרשת תזריע, פותחת בהלכות טומאה וטהרה. אשה שיולדת בת טמאה פי שתיים מאישה שילדה בן זכר. האין זו לא הפלייה? למה לידת בת מטמאת פי שתיים? כדי להבין זאת צריך להבין קודם לכן מה זו טומאה. טומאה קשורה להיעדר חיים, למוות. (לדוג': טומאת מת היא אבי אבות הטומאה). אישה יולדת תינוק ! מזל טוב!!!יצאו ממנה חיים חדשים לעולם! אך כעת בגוף שלה יש היעדר חיים, ולכן היא  נטמאת!  ולכן.. כשאישה יולדת בת היא טמאה כפול שתיים!  כי מבחינת הפוטנציאל לחיים הגלום בה , התינוקת יכולה להכיל בתוכה חיים (בעיתו ובזמנו). וכעת כשהתינוקת עזבה את הרחם לחירות עולם, הגוף של האמא נטמא פי 2! כי היו בו חיים שמכילים עוצמות של פי 2.   אישה ! יש בך כח חיים עצום וגלום. הוציאי אותו לפועל בטהרה ובשמחה, ואל תדאגי אם לידתך בהתחלה גורמת פי 2 לטומאה, זה רק כי יש בך כל הרבה חיים. שבת שלום וחודש טוב! --- הילה ג'ורנו, ערד

  גם אם את לא מגדירה את עצמך כממש דתייה אלא רק כשומרת מסורת, אני מניחה(ומקווה) שיש 2 דברים שלא תוותרי עליהם-כשרות וטהרת המשפחה. _ואת יודעת מה, זה לא רק את._ כי אין כלה במדינת ישראל שלא תטבול ערב חופתה, ואין בית שלא מקפיד לפחות על איסור אכילת חזיר. למה שני הנושאים הללו כל כך טבועים בנפשנו, גם אם אין כיפה על ראשנו? בפרשתנו  פרשת שמיני אנו מצווים על איסור מאכלות אסורים. כי לא כל מה שזז צריך לאכול, גם אם הוא מריח ממש טוב. ומדוע? התורה מסיימת את פרשת אכילת מאכלות אסורים בהסבר הפשוט לכאורה: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".  רגע, רגע, אנחנו בפרשת קדושים? או בפרשת שמיני? אז זהו, שאנחנו באמת בפרשת שמיני! אך גם בפרשת קדושים, שתגיע בע"ה עוד כמה שבועות, חוזר הפסוק הזה בתחילת הפרשה- "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", ואילו שם מפרש אותו רש"י בהקשר לאיסור עריות, ובמילים שלנו- טהרת המשפחה! ובאמת כשהרמב"ם כתב את ספר קדושה הוא הכניס בו בדיוק את 2 הנושאים הללו: מאכלות אסורות ואיסורי ביאה.   ובקיצור- רוצים להיות קדושים? תשמרו כשרות, תשמרו טהרת המשפחה, ואתם על המסלול. כי מ...

  לא פעם כשאני נפגשת עם פרסומת המכילה את צמד המילים "כהן ובניו", "פרץ ובניו" או כל אב שהקים עסק עם בניו,  ליבי מתמלא התפעלות (וגם קצת קנאה) מאותו אב שזכה לכך שבניו- בוניו, ממשיכים את דרכו. מדהים, הלוואי עלינו. איך עושים את זה? בפרשתנו,  פרשת צו, משה רבנו מצווה את עבודת הקורבנות על פרטיה ודקדוקיה לאהרון אחיו. אם נשים לב, לאורך כל הפרשה, אהרון תמיד מלווה בבניו, ואין ציווי שלא מתייחס גם אליהם, ממשיכי דרכו - "אהרון ובניו". השנה, שנת התשפ"ב, חג פורים נחגג בסמיכות לפרשתנו והנה גם במגילת אסתר אנו שוב נפגשים עם בנים ממשיכי דרך אביהם - עשרת בני המן. אני משערת שאף אחת מאיתנו לא יודעת איך קוראים לבנים של פרעה (אולי גם להם קוראים פרעה?) ולא יודע את שמם של בניו של אנטיוכוס, אך את שמותיהם של בני המן אנו מכירים היטב ואף מזכירים אותם אחד אחד, עד שנעתקת הנשימה מאפינו. ואכן פרעה, אנטיוכוס ושאר שונאי ישראל לאורך הדורות חלפו-עברו מן העולם, ואילו את עמלק אנו מצווים לזכור בכל שנה ושנה  והמן הוא מבני בניו. כי ככל שהערך המרכזי בחיי המשפחה יותר שורשי ויסודי, כך הוא לא פוסח על...

  הרב ראובן פיירמן מספר שיום אחד ביתו שאלה: " אבא אתה אוהב בננה?" ענה לה האב: כן אני מאוד אוהב בננה". שאלה הבת: "וגם אותי אתה אוהב?" עצר האב וחשב מה לענות לה. הרי אם יגיד לה שהוא אותה יותר מבננה או יותר מעץ מלא בננות ואפילו יותר ממטע ענק של עצי בננות, עדיין היא והבננה נמצאות על אותה סקלה של סרגל האהבה, לכן ענה לה בחכמתו: את יודעת מה? בעצם אני לא אוהב בננה! הבננה טעימה לי, ואותך אני מאוד אוהב!" כי בהחלט אפשר להנות מבננה, אך אהבה זה משהו אחר לגמרי. ומה זו אהבה? האם היא תולדה של לקיחה לעצמך או הקרבה? השבת אנו מתחילים חומש חדש, חומש ויקרא, מזל טוב! חומש ויקרא נקרא גם בשם תורת הקורבנות.  בדורנו, לא תמיד קל לנו לחוש שייכות לעבודת המקדש, לעבודת הקורבנות, ואנו מנחמות את עצמנו ואומרות: בע"ה כשיבנה הבית זה יהיה רלוונטי..." אך אם נעמיק נגלה שתורת ההקרבה היא רלוונטית גם לחיינו, שהרי מהי הקרבה? נתינה המניעה את כוח האהבה. לאהוב באמת זה לא כמו לאכול בננה שאחרי שאתה נהנה ממנה אתה זורק את הקליפה לפח וממשיך לבננה הבאה, שהרי כך אינך אוהב אלא את עצמך. לאהוב באמת זה ...

 אמון זו מילת מפתח בקשרים בין אנשים, ובטח שבזוגיות, וכמו שאמר לי פעם אדם חכם (וגרוש) שלרוב נישואין מסתיימים בעקבות פגיעה באמון. ואנו, העומדות מהצד, בדרך כלל נוטות "לתפוס צד"- מאשימות  את  האשם, מצדיקות  את  הצודק, ושוכחות שבמערכות יחסים (בד"כ) אין שחור/לבן, ובעצם האחריות על שמירת האמון היא של שני הצדדים. בפרשתנו, פרשת פְקוּדֵי, משה רבינו נותן "חשבון" על כל אוצרות הכסף הזהב והנחושת שעברו תחת ידיו. ומדוע? מספר המדרש שראה משה רבינו שליצני הדור מרננים אחריו שהוא נהנה מכל הטוב הזה לעצמו, ולכן נתן דין וחשבון על כל גרם גרם במלאכת המשכן. *מהצד, זה נראה הזוי שחושדים במשה רבנו, ותכל'ס- מי שחושד , בעיה שלו!* אך לא כך חשב משה רבינו בענוותנו, הוא ידע שגם אם הוא בעצמו לא מעל ברכוש, ושהוא נקי לפני שמים, עדיין חובתו להיות נקי מחשדות בשר ודם. *ומה משה רבינו עושה לקר את  סוף הפרשה? מברך  את  העם.* אני הייתי נפגעת אם היו חושדים בי על חוסר אמון, אך לא כך משה רבינו. לא רק שהוא לא נפגע אלא הוא גם מברך- ויהי נועם ... חשבתי לעצמי, איזה מדהים לסיים ככה פרשה ש מתחילה ...