פרשת פקודי

 אמון זו מילת מפתח בקשרים בין אנשים, ובטח שבזוגיות, וכמו שאמר לי פעם אדם חכם (וגרוש) שלרוב נישואין מסתיימים בעקבות פגיעה באמון.

ואנו, העומדות מהצד, בדרך כלל נוטות "לתפוס צד"- מאשימות את האשם, מצדיקות את הצודק, ושוכחות שבמערכות יחסים (בד"כ) אין שחור/לבן, ובעצם האחריות על שמירת האמון היא של שני הצדדים.

בפרשתנו, פרשת פְקוּדֵי,

משה רבינו נותן "חשבון" על כל אוצרות הכסף הזהב והנחושת שעברו תחת ידיו. ומדוע? מספר המדרש שראה משה רבינו שליצני הדור מרננים אחריו שהוא נהנה מכל הטוב הזה לעצמו, ולכן נתן דין וחשבון על כל גרם גרם במלאכת המשכן.

*מהצד, זה נראה הזוי שחושדים במשה רבנו, ותכל'ס- מי שחושד , בעיה שלו!*

אך לא כך חשב משה רבינו בענוותנו, הוא ידע שגם אם הוא בעצמו לא מעל ברכוש, ושהוא נקי לפני שמים, עדיין חובתו להיות נקי מחשדות בשר ודם.

*ומה משה רבינו עושה לקראת סוף הפרשה? מברך את העם.*

אני הייתי נפגעת אם היו חושדים בי על חוסר אמון, אך לא כך משה רבינו. לא רק שהוא לא נפגע אלא הוא גם מברך- ויהי נועם ...

חשבתי לעצמי, איזה מדהים לסיים ככה פרשה שמתחילה בחוסר אמון של ליצנים. הרי מה בסך הכול אנחנו מבקשות בזוגיות? שיתנו בנו אמון, ושאנחנו נוכל לתת אמון בחזרה. וממשה רבינו למדנו, שגם אם כרגע האמון לא מגיע במלואו מהצד השני, אין לשבת בחיבוק ידיים, יש לעמול ולקנות את האמון הזה מחדש!

וכן, גם אם את לא אשמה. כי בסוף יצא מהקשר הזה ברכה גדולה- נועם ה' מעשה ידינו.

*שבת שלום ומבורך!*

---

הילה ג'ורנו, ערד