הילה ג'ורנו

 27.9.2020 *חכמת  נשים בנתה ביתה – יום הכיפורים* לפני כמה שנים ישבתי מחוץ לבית הכנסת בשעת תפילת נעילה. שם, תחת העץ, ישבו עוד כמה נשים בלבן עם ילדיהן, מאזינות לקולות התפילה הבוקעים מבפנים. ואז שמעתי את אחת הנשים אומרת לחברותיה: "כל שנה אנחנו מגיעות לכאן *בתחפושת (!)* פעם בשנה אנחנו באות לכאן, מבקשות סליחה, כאשר כל השנה אנו מתנהגות כרגיל, *אז על מי אנחנו עובדות בעצם?!"* הסתכלתי עליה והבנתי לליבה. היא מרגישה את הפער הצורב בין כל השנה לבין היום הקדוש בשנה, היא רואה שביום הכיפורים אין כמעט מכוניות על הכבישים. היא שומעת את קולות התפילה הבוקעים מאנשים  שכף רגלם לא דרכה בבית הכנסת כל השנה, עד עצם היום הזה.  היא צודקת, חשבתי לעצמי,  נכון שיש תחפושת, אך השאלה היא: *מתי בדיוק אנחנו עוטות על פנינו מסיכה,* ביום כיפור או בכל השנה? אם נשים לב נגלה שמשמעות המילה *"כיפור" היא כיסוי!* בבית המקדש הכפורת כיסתה את ארון העדות, ועליה עמדו הכרובים, ושם על הכפורת, הופיע קול ה'. ביום הכיפורים אנחנו באמת מכסות את השנה החולפת, אך לא מתוך שקר ותחפושת, אלא מתוך רצון לגלות את האמת שמסתתרת מתח

 18.9.2020 *חכמת נשים בנתה ביתה – האזינו וראש השנה* _"הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם"._ אלו מילים חדות כתער המתארות את מצבנו היום. הריון הוא תהליך של התרקמות חיים בסתר, יצירת כוחות חיים שעתידים לפרוץ החוצה, בעזרת ה'. אך עד אז, עד היום המיוחל של הלידה, לא קל לשאת. יש המון ספיקות ואי ודאות, כאבים ובחילות,ואין סוף תפילות. עד כדי כך שיש זוגות שמקפידים לברר את מין העובר כדי שלפחות דבר אחד יהיה ברור! (וגם זה לא תמיד בטוח...) *ראש השנה הוא יום הרת עולם.* הוא מקפל בתוכו את כל מה שעתיד להיות בשנה הקרובה, בתקווה לטוב. וכמו בהריון, גם כוחות החיים של השנה הקרובה נרקמים ביום זה בסתר, ואין איש יודע מה. *אך האם יש בכוחנו לשנות  את השנה הקרובה?* *בפרשתנו, פרשת האזינו,* מופיעה שירה המקפלת בתוכה סדרי עולם מראשית עד אחרית. בשירה זו ישנם רמזים לכל מה שהיה ויהיה איתנו, בפרט ובכלל. באחד הפסוקים מתוארת השכחה- *שכחת האל שחולל אותנו,* שיצר אותנו. אך רש"י מפרש במקום שלחולל *זה בעצם לעזור למישהו אחר ללדת!* מוציאך מרחם, כמו _"יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת"._ *את חוששת מהשנה הקרובה?* אל תשכחי מי המיילד הרא

 11.9.2020 *חכמת נשים בנתה ביתה –פרשות ניצבים וילך* אחד הדברים שנאסרו בימי הקורונה הוא *התקהלות.*😷  כל כך התרגלנו למציאות הזו של הריחוק, שכבר מוזר להסתכל בתמונות חתונה מלפני הקורונה,  את לא מצליחה להבין איך פעם עמדו המון אנשים כל כך קרוב, ועוד בלי מסיכה! 😊 מצד אחד יש משהו קסום בחתונות קטנות ומשפחתיות, והיה גם משהו מאוד מחבר בליל סדר קטן רק עם המשפחה הגרעינית אך עדיין, יש משהו בהתקהלות הציבורית שנוגע בנקודה עמוקה בנפש - ועל כך בפרשתנו. *בפרשתנו, פרשת וילך,* אנו מצווים על מצוות *הַקהל.* במוצאי שנת השמיטה, בחג סוכות, *אנו מצווים להתקהל* בבית המקדש, גברים, נשים וטף, ושם המלך קורא בקול באזני כל העם את ספר דברים. וכל זאת למה? *למען נלמד ליראה את ה',* כדי שנקבל מהמעמד הזה יראת שמים. *אפילו את התינוקות הקטנים* שלא מבינים מילה מביאים להתקהלות הזו,  *כדי לתת שכר למי שמביא אותם,*  ומהו השכר? לא כסף, לא בנים זכרים וגם לא אריכות ימים אלא *יראת שמים.* ומסביר האלשיך הקדוש שאין שכר גדול מזה שהבנים יהיו יראי שמים.  מי שהייתה פעם בברכת כהנים בחול המועד, או בליל הסליחות האחרון לפני כיפור בכותל המער

 4.9.2020 *חכמת נשים בנתה ביתה פרשת כי תבוא* מי לא רוצה להיות שמחה? *כולנו* רוצות להיות שמחות ותמיד. אך לצערנו רב המרחק בין השאיפה לבין מימושה במציאות, וקשה בימינו למצוא אדם שחיוך מרוח לו על הפנים מבוקר עד ערב. *יש אילוצים,* את אומרת לעצמך, לא תמיד הכול חלק – קשה בפרנסה, מאתגר עם הילדים, ואם אין ילדים- אז עוד יותר קשה, ובואי לא נתחיל לדבר על הזוגיות, על הפערים והציפיות *כי לא נסיים...* איך שלא נסתכל על זה, השמחה חמקמקה, וכדי לתפוס אותה צריך הרבה סיעתא דשמיא. אך האם שמחה היא תוצאה של מציאות מתוקנת או עבודה פנימית גם כשלא הכל מושלם? *פרשתנו, פרשת כי תבוא,* מתחילה במצוות הבאת ביכורים. אדם המגדל פירות משבעת המינים בשדהו, עליו לקחת מהפירות הראשונים להעלות אותם לבית המקדש, ושם מצווה עליו *לשמוח בכל הטוב.* אך קודם כל עליו  לסמוך את ידיו על הביכורים ולומר *בקול רם תודה!* אך לא רק תודה עכשווית, על הפירות העסיסיים אלא  תודה ה'  *על כל הקורות אותנו* - מאז שיעקב אבינו עבד אצל לבן הארמי, דרך יציאת מצרים, עד הכניסה המיוחלת לארץ ישראל. נראה לכאורה שהנאום הזה מיותר או לא קשור למעמד המשמח של הפירות