פרשת שמות
אך האם עם הנצח גם לא מתעייף מדרך ארוכה?
🥱
על קוצר הרוח שעם ישראל חש בשיעבוד מצרים אומר רש"י:
"כָּל מִי שֶׁהוּא מֵיצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ"
המֵיצַרים סוגרים לנו על האוויר, והנשימות הופכות להיות קצרות יותר ויותר.
אך אם לדרך ארוכה צריך גם נשימה עמוקה,
מה עושים עם הקוצר הזה במיוחד כשלא רואים את הסוף?
😑
בפרשתנו פרשת שמות, מתחילה גלות מצרים, וכידוע משה רבנו נבחר לשליחות היקרה להוציא אותנו משם.
במהלך המינוי לתפקיד, במעמד הסנה, הקב"ה מבטיח לו שהוא יגאל ויוציא אותנו ממצרים, אך הוא לא קורא לארץ המובטחת בשמה' אלא "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי..."
לא יותר פשוט לומר "ישראל"?
אלא שלחלב ודבש יש מכנה משותף שאותו אנחנו צריכים להַפנים בכל המעבר הזה מגלות לגאולה, ומשיעבוד לחירות:
גם החלב וגם הדבש הפכו מטמא לטהור.
החלב שבה היה דם, וגם הדבש שלה יצא מעוקץ, וזה מסר שכדאי שנפנים בעיקר בעיתות משבר ומלחמה.
וכמו משה, גם עם ישראל נבחר להוציא עולם שלם מגלות הדעת, אל דעת אלוקים.
זה מעייף, ולפעמים מותר להתעייף, ואם הדרך מתארכת ואין עוד אויר ברֵיאות נזכור את ההבטחה לארץ זבת חלב ודבש, ועוד נזכה ונראה בע"ה איך כל הדם הופך חלב,
ומעז(ה) ייצא בסוף רק מתוק.
שבת שלום ומבורך!
---
הילה ג'ורנו, ערד
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק