פרשת ויקהל

הנתינה שלך היא לקבל ממנו.

*מכירה את הסיטואציה?*

את שולחת מישהו לקניות ואז את מגלה שהוא קנה יותר מידי? או יקר מידי? ביקשת 10 בצלים וקיבלת 10 קילו בצל? ומה תעשי איתם עכשיו? לא חבל? הזמנת אורחים לשבת ובמקום להביא עוגה, הם הביאו איתם חצי סוּפר? אם הדוגמאות הללו מוכרות לך , את בהחלט נמצאת בחברה טובה

אך כדי לדעת איך להתנהל נכון מול נתינה מוגזמת כלפיך, בלי להתעצבן, כדאי שתשימי לב לדבר או שניים שהפרשה שלנו מחדשת.

בפרשתנו , פרשת ויקהל, בני ישראל מתנדבים לבניית המשכן מהונם וממונם, ועושים את זה ממש מכל הלב, עד כדי כך שהיה צריך לכלוא אותם שיפסיקו להביא כי היה כבר די והותר. 

*"וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם ... וְהוֹתֵר"*

*רגע , רגע , היה די או הותר?*

 הזהב וכל החומרים המשובחים הספיקו _בדיוק_ או שנישאר _מיותר?_

על השאלה הזו עונה האור החיים הקדוש ברגישות מופלאה ואומר שבאמת הנשים והאנשים הביאו יותר ממה שהיה צריך, ואכן נשארו דברים מיותרים, אך כדי לחוס על כבודם של ישראל, הקב"ה עשה נס וכל השפע המיותר לכאורה, הספיק בדיוק, לא פחות ולא יותר.

*האם זה מה שצריך להטריד את ריבונו של עולם* - שאיזו אישה לא תיעלב שלא השתמשו בזהב שהיא תרמה במסירות? שאיזה איש לא יפגע שלא השתמשו בגורמט שהוא שמר מהבר-מצווה? 

כן! לקב"ה חשוב כבודם של ישראל. ולכן הוא מטריח את עצמו לעשות נס כזה, מיותר לכאורה, כדי שאף אחד לא ירגיש שהנתינה שלו מיותרת, שהוא בעצם מיותר.

ומה זה מלמד אותנו?

שיותר ממה שאנחנו צריכות לעבוד על שריר הנתינה, *אנחנו צריכות לחזק את שריר הקבלה.* לאפשר לשני להעניק לנו, גם אם זה נראה מאוחר, מיותר או מידי יקר.

כי זה מכבד אותו כשאת מקבלת ממנו, והקבלה שלך אותו וממנו היא באמת הנתינה הכי גדולה שאת יכולה להעניק לו.

שבת שלום ומבורך!

---

הילה ג'ורנו, ערד