הילה ג'ורנו

חכמת נשים בנתה ביתה – פרשת בשלח "כשאתחתן – אהיה שמחה!"  - בשעה טובה התחתנת ואת עדיין מחכה לשמחה.  "כשיהיו לי ילדים- רק אז אהיה שמחה!"  - נולדו הילדים ב"ה אך השמחה עוד לא נולדה איתם כי רק "כשהם יגדלו סוף סוף, יתחתנו בעצמם וילדו ילדים – רק אז אהיה שמחה."  את כבר סבתא! אך האם את שמחה? וזה לא נגמר: "כשיגמר הסגר, כשתיגמר הקורונה, כשתהיה לי עבודה, כשאעבור דירה, כשאצא לפנסיה..." הרשימה ארוכה ולא נגמרת, והמשותף לכל הרשימות שלנו זה דבר אחד קבוע: תמיד השמחה מופיעה בסוף העמוד, בצד שמאל, שם למטה, כתוצאה סופית של מימוש כל חלומותינו עליי אדמות. אך האם שמחה היא תוצאה או סיבה? מתנה ממרומים או עבודת נפש מאומצת? *בפרשתנו, פרשת בשלח, נקרע ים סוף לגזרים ועם ישראל עובר בו ביבשה בתוך הים!* נס גדול היה שם, נס שקשה לפספס, גם אם אתה הספקן הכי גדול בעולם. אך מסתבר שכדי להראות את כל הניסים שהיו שם, על הים, היה צריך להגיע למדרגת נבואה. כמו שאומר המדרש _שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל בן בּוּזִי הַנָּבִיא._ מפרש הכלי היקר שזו הסיבה שמִרְיָם

חכמת נשים בנתה ביתה - פרשת בא בעידן שלנו, הפוסט מודרני, השואף לשוויון זכויות וטשטוש גבולות בין עמים, ארצות ומגדרים, המילה "הפליה" היא לא פחות ממילה _גסה._ יעידו המורים הכותבים בימים אלו תעודות, שאם *עד היום היה לוכסן (\) שהפריד בין הזכר לנקבה בצורת הכתיבה שלהם, כמו: ילד\ה, נער\ה,* אז היום משרד החינוך (עתיר הזכויות בתחומים אחרים) מבקש לצמצם את ההבדל בין המגדרים ולכן ישאיר *מעתה רק נקודה אחת קטנה שתפריד: ילד.ה.* אתם הבנתם את זה ילדים.ות?  הפלא הגדול הוא שדווקא כשנולדנו כעם , אז במצרים העתיקה, דאג  ריבונו של עולם שנבין היטב *שהפליה היא שלב הכרחי בגאולה,* ובלי שאתה מגדיר מי אתה ומי אתה לא, אין כל כך את מי לגאול. *בפרשתנו ,פרשת בא, עם ישראל סוף סוף יוצא ממצרים!* אך לא לפני שלושת המכות האחרונות – _ארבה, חושך ובכורות._ המצטרפות יחד לעשרת המכות שביררו אחת ולתמיד שאנחנו זה לא הם. אך לפתע בתוך הצעקה הגדולה מופיע פסוק שנראה לכאורה לא קשור, פסוק המתאר את שתיקת הכלבים המצריים עת יציאת ישראל לחרות. ומדוע הם שתקו? ממשיך הכתוב ואומר- *כדי שנדע שיש הפליה בין ישראל לבין המצרים.* וכי לא הספיקו

חכמת נשים בנתה ביתה - פרשת וארא לפני כמה דורות המגדר הנשי כונה גם "המין החלש" וזאת כמובן משום החולשה הפיזית המאפיינת נשים לעומת חוסנם הבלתי מעורער של המגדר המקביל, הגברים. בימינו אין כמעט מי שיכנה אותנו כך,  *_ראשית-_* כי עוד לא קם הגבר שיעמוד איתן מאחורי אמירה שוביניסטית שכזו מול הגלים השוצפים והקוצפים של תנועת הפמיניזם, אך מעבר לכל הנאמר כאן, בינינו , נשים הן דווקא *"המין החזק",* כי מי נושאת על גבה ועל לוח ליבה את ביתה 24 שעות אם לא את? ומאמץ זה, לכל הדעות, מצריך כוח רב. ובזכות מי שרדו אבותינו אם לא בזכות אימותינו?  ובכלל נקבות שורדות יותר שנים על פני האדמה, וזה כבר מוכח מדעית. אבל עדיין, האם זה שאנחנו יותר עמידות הופך אותנו לחזקות יותר? או שמא כוחנו הוא דווקא בחולשתנו? *בפרשתנו, פרשת וארא, נוחתות 7 מכות מטלטלות על ראשם של המצרים המשעבדים.* המכה האחרונה המוזכרת בפרשה היא מכת ברד- קרח משולב באש ניתך מהשמיים בצרורות ומכלה את כל מה שטרם התכלה במכות שקדמו לו. והנה בתוך כל הכאוס הגדול הזה מופיע פסוק מרתק המספר לנו מה דווקא לא נשבר מהברד, מה שרד את המכה הניצחת הזו- נחשי

  חכמת נשים בנתה ביתה- פרשת שמות התשפ"א בשעה טובה אנו מתחילות השבת חומש חדש, ספר שמות, ספר הגלות והגאולה! מזל טוב. אמנם את הסוף הטוב של הספר הזה כולנו מכירות, ולא פעם הוא ממלא אותנו תקווה גם ברגעים חשוכים וחסרי פשר שהרי אם  "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". אבל איך בדיוק עברנו אז את פרעה? מה עמד לנו בשעת מבחן? מי היו הדמויות שפלסו לנו דרך, שנתנו את הכוח? מגלים לנו חז"ל שהכוח המרכזי שהוציא את ישראל ממצרים היה הכוח של הנשים!  Women Power! בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל. אך האם קמה לה תנועה פמיניסטית פוסט מודרנית ודרשה שוויון זכויות? או שמא תפקיד הנשים היה אחר לגמרי? כולנו מכירות את  מרים ויוכבד  המופלאות שהחיו את התינוקות , חלקנו אף מכירות את המדרש המתוק על  נשות מצרים  הגיבורות שגרמו לבעליהן השבורים לשוב אליהן ולא ויתרו על הילודה, אך יש אחת ויחידה שבלעדיה הסיפור לא היה מתחיל בכלל והיא  ציפורה. ולפניכן הסיפור בקצרה: אחרי שברח למדיין והתחתן עם ציפורה, *מבקש משה לשוב מצרימה* ולוקח את ציפורה ושני בניהם לדרך, כשהקטן בן כמה ימים ולפני ברית מילה. בערב עוצרים הם במלון עד שלפתע

 1.1.2021 חכמת נשים בנתה ביתה-פרשת וַיְחִי לפני 20 שנה בערך נסעתי במונית שירות לירושלים. בימי אז לא הייתה קורונה, כך שהישיבה במונית השירות הייתה מספיק צפופה כדי שאבחין בזוג חברות שישבו בספסל האחורי ופטפטו ביניהן בכזו אהבה וחיבה שהיה קשה לפספס...  אך משהו אחד לא הסתדר לי. החברות הנחמדות הללו היו נראות ממש דומות, כמו תאומות. איך זה יתכן? שאלתי אותן - *תגידו, אתן חברות או אחיות?* התשובה לא איחרה לבוא: *תאומות!* תאומות?! ומסתדרות כל כך יפה? בלי קנאה ? בלי תחרות? הנשמע כדבר הזה במקומנו? לא האמנתי למשמע אוזניי. מֵילא חברות טובות, אבל אחיות טובות?! הרי לאחיות יש מצע כל כך עשיר להשוואות, רקע משותף לריב עליו, ומספיק סיבות טובות כדי לקנא.  איך עושים את זה, ריבונו של עולם? איך זוכים לאַחוות אחים בלי תחרות ומתחים? *בפרשתנו, פרשת וַיְחִי,* יעקב אבינו מתקרב ליומו האחרון ומבקש לברך את דור ההמשך, בניו. יוסף הצדיק נכנס אל אביו ושני בניו עימו, מנשה ואפרים. יוסף מקרבם לפני אביו כדי שיברכם ומעמיד אותם כך *שהבכור, מנשה,* מול יד ימין של יעקב ואילו *הצעיר, אפרים,* כנגד יד שמאל. יעקב אבינו לא מתבלבל ומשֹכל את