בהעלותך
חכמת נשים בנתה ביתה פרשת בהעלותך
"אין מה לאכול בבית הזה!!"
מוכר לך? פותחים ארונות, סוגרים. פותחים מקרר, סוגרים. עד שסוף סוף מוצאים איזה חטיף גלמוד שחיכה לגאולתו. אך האם באמת אין אוכל בבית הזה? רוב הסיכויים שיש וגם יש.
אלא שהרבה פעמים תחושת הרעב התמידית *מחפה על צורך אחר, עמוק יותר.*
בפרשתנו, פרשת בהעלותך, האספסוף אשר בקרבנו מתלונן שאין מה לאכול ובעצם עדיף לחזור למצרים כי *שם ישבנו על סיר הבשר* ושבענו מהקישואים והאבטיחים. האמנם אין מה לאכול? הרי בני ישראל במדבר קיבלו את האוכל הכי משובח שכמותו לא היה ואחריו לא נברא- מן! לחם שמימי בכל הטעמים שרק תבחר, *אז על מה יש להתלונן?*
אלא שבהמשך מתגלה שהתלונה הסתירה תאווה אחרת שפחות נעים לדבר עליה, *תאוות העריות.*
"ויבכו למשפחותיו " – מפרש רש"י, "על עסקי משפחות" כי אם פעם היה מותר להתחתן עם מי שרוצים ואיך שרוצים, אז היום אחרי שניתנה תורה *זה כבר אסור!* וזה לא קל.
ואנו רואים את הקושי הזה גם בימינו אנו - קשה למסד קשר ולהתחייב עד סוף כל הימים, וקשה להתמסר אחד לשני כשברקע כל הזמן קופצות תמונות...
נשמע מייאש אך כאן טמונה הבשורה- כי אם קיים קשר בין תאוות העריות לתאוות האכילה, אז הקשר הוא דו כיווני- ככל שננרמל את תאוות האכילה יהיה *קל יותר להתמודד עם תאוות העריות.*
כי אם את הדברים המתוקים נשתדל לשמור לשבת, ואם נאכל בעיקר כשאנחנו רעבים, ואם לא נכניס לפה כל מה שבא לנו ומתי שרק מתחשק - *כך נרגיל את עצמנו לגבולות,* ושלא תמיד הכול מותר ובלי מידה.
כשמשה רבנו ראה את הקושי הגדול הזה מול התאוות, הוא ביקש עזרה מריבונו של עולם שיעזור לו לשאת אותם כי הרי לא הוא הרה וגם לא ילד את העם הזה. ואכן הקב"ה העמיד לו לעזר את 70 הזקנים.
אך מה נאמר אנחנו כלפי ילדינו? הבה ניקח אחריות לפחות כלפי מי שכן הרינו וילדנו, ונעזור להם לנתב את התאוות למקום הנכון ובזמן הנכון , בגבורה ובשמחה, לטוב להם (ולנו) כל הימים.
שבת שלום ומבורך!
---
הילה ג'ורנו, ערד
תגובות
הוסף רשומת תגובה